ימים ראשונים / מוטי מרמורשטיין

באחד מערבי אדר מצאתי על צג מחשבי מכתב מיהודי חביב העונה לשם חיים פרינס ובו הוא מבקשני להפליג על כנפי הזיכרון שלושים ושתיים שנים לאחור ולנסות ולהעלות על הכתב זיכרונות מימיה העובריים של האולפנא בערד. אודה ולא אבוש גל של רגשות גאה בי וים של זיכרונות מתוקים הציף את ליבי והאוויר העומד של העיר המהבילה שבה אני יושב היום התחלף לי לפתע ברוח מדברית צוננת ורעננה ולא ידעתי את נפשי מרוב געגועים כאילו עצר הזמן מלכת ואני עומד על המדרכה ברחובה הראשי של ערד במוצאי שבת הארגון ועל הכביש זורמות בנות האולפנא וממלאות את חלל האוויר של ערד בקול גדול "תורה ועבודה שאיפת בני עקיבא".

הגענו לערד בשנות השבעים הראשונות מספר משפחות צעירות "סרוגות", כל אחת וסיבותיה עמה. 
אני באתי לערד מאהבתי:

עיר נפלאה וחביבה עם חומר אנושי מעולה שתענוג היה לחיות בה. אך אליה וקוץ בה: את הקהילה הדתית הלאומית ניתן היה לספור מקסימום באצבעות שתי הידיים. גן הילדים הדתי ובית הספר הדתי היו, סלח לי על הביטוי, "מזבלה", ולשם זרקה ערד את כל אלה שלא מצאו את מקומם בגנים ובבתי ספר אחרים, ובקיצור: תת רמה. אנחנו החילונו לשנות את המציאות. שלחנו ילדינו לגן ושכנענו אחרים לעשות זאת ואט אט קיבל הגן צורה וצבע אחרים. צביקה ארזי שהגיע לערד שנה אחרינו קיבל את ניהול בית הספר הדתי ושינה כמובן את אופיו של בית הספר ושוב לא היו הגן הדתי ובית הספר הדתי שם נרדף לתחתית החבית החינוכית של ערד. יחד עם זאת הקמנו במקום גם סניף בני עקיבא. ואולם הקהילה הדתית הייתה ונשארה קטנה מדי, כזו שאיננה ראויה עדיין לשאת את השם קהילה. מחשבותינו היו נתונות כל הזמן לחיפוש דרכים להגדלתה. פעם אחת פרסמנו מודעה בעיתון שבערד מתגבשת קהילה דתית ושאנחנו מזמינים משפחות דתיות לבוא, להתארח ולהתרשם. כמדומני שמשפחת זוהר התיישבה בעיר כתוצאה מפעולה זו.

השאיפה להגדיל את הקהילה הדתית לא הרפתה.

נדמה לי שהטריגר הקונקרטי שזירז את החשיבה בנושא זה והביא לבסוף להעלאת רעיון האולפנא היה מצבו של בניין בית הספר טללים שאליו עבר בית הספר ממקומו הקודם בצריפי שכונת ראשונים. הבניין בשכונת טללים היה יפה וגדול, גדול מדי לבית הספר הדתי. קומתו השנייה הייתה ריקה, דבר שיצר אי שקט בעירית ערד וגרם להעלאת רעיונות שונים ומשונים בדבר אפשרות של העברת בית ספר חילוני אליו ודברים מהסוג הזה.

באחד הערבים התכנסנו בביתנו, אני לא זוכר אם במסגרת וועד הורים או במסגרת "קבוצת אנשים שאיכפת להם" ודנו במצב בית הספר, בסיכונים שאורבים לו ובפתרונות אפשריים, דהיינו אפשרויות לאכלוסו במוסד דתי כלשהו. אחת האפשרויות הייתה ישיבת בני עקיבא ואולם אפשרות זו נדחתה כי הייתה ישיבה בבאר שבע ולא היה כל יתרון לערד בהקמת ישיבה כזו. ואז עלה הרעיון להקים אולפנא. קלטנו שאין אולפנת בני עקיבא דרומית לאולפנת צפירה, ולפיכך הקמת אולפנא בערד היא מענה לכל בנות הדרום והנגב. כמובן שרעיון הקמת האולפנא השתלב מיידית ברעיון הגדלת הקהילה באותו ערב "הקמנו את אולפנת ערד". עוד באותו אירוע צלצלתי לאבי שהיה איש מרכזי במרכז ישיבות בני עקיבא וביקשתיו לדבר עם מזכ"ל המרכז אברהם דימנט כדי שיקנה את הרעיון ויאשר אותו ויתחיל לפעול. בסופו של דבר נתקבל האישור ממנו. מכאן ואילך החילונו צביקה ואני בפעילות נמרצת להביא להקמת האולפנא. אין לי מכאן זיכרון מסודר אלא רסיסי זיכרונות. אני זוכר שהיינו אצל הרב סילברט ז"ל בביתו ושכנענו אותו לקחת על עצמו את ראשות האולפנא בנוסף להיותו ראש ישיבת בני עקיבא בבאר שבע. אני זוכר שנסענו למקומות שונים לשכנע הורים לשלוח בנותיהם לאולפנא הצפויה לקום. נדמה לי שביקרנו בדימונה אצל הרב הראשי. אני זוכר שאירחנו בשבת אחת ראש אולפנא פוטנציאלי שלבסוף חזר בו.

ברגע מסוים קיבל על עצמו צביקה ארזי את ניהול האולפנא ומכאן ואילך כל הזכויות שמורות לו.

האולפנא התחילה בשתי כיתות ט' וי'. האולפנא התרכזה בתחילה סביב בית הספר בטללים. השמחה הגיעה לערד. קול מצהלות ילדי בית הספר התערבב בשירתן של בנות האולפנא. הבנות גרו בדירות שכורות באזור בית הספר. הקהילה הייתה שותפה מלאה לאולפנא. בית הכנסת שלנו בבית הספר היה גם בית הכנסת של האולפנא. תפילתנו הייתה תפילה אחת. ריקודיהן של הבנות המשיכו את תפילת ליל השבת. התארחנו לא מעט בארוחות השבת. קיבלנו תמורה מבנות האולפנא שהיו מדריכות בבני עקיבא ובכלל היו בחצר בית הספר אחיות בכירות לילדינו. באיזשהו שלב עברו הבנות לגור במלון ערד (או ההיפך: קודם במלון ערד ואחר כך בדירות השכורות) ומפעם לפעם אף הוזעקתי לשם. פעם הייתה זו הפסקת חשמל או איזה חשוד הסתובב בסביבה. מינה (רעייתי) הייתה בפרק זמן כלשהו אם הבית. היה לנו קשר אישי חם עם בנות המחזורים המייסדים. אני זוכר שכתבתי בשתי השנים הראשונות את הדרשה לרבנית פורים (הוי כמה חבל שאין לי את הטקסט). אני גם זוכר שהשתתפנו בסעודת שבת זכור ולימדנו את הבנות את שירי ה"יוממס". וכו' וכו'. בקיצור:  

היו ימים, חבר 
אך הם חלפו מהר 
רקדנו וזימרנו "כה לחי" 
לחמנו מלחמות 
חלמנו חלומות 
היינו צעירים היה כדאי. 
ואני ידעתי כי יבוא יום ויבקשוני להיזכר באותם ימים. ידעתי כי 
יבוא היום, ועוד תשב אל מול האח, 
וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת, 
ותיזכר אז בימיך בערד 
ותספר על זאת אגב עישון מקטרת. 

ומסביב, ומסביב ישב הטף, 
ואשתך גם היא מופלגת בשנים 
תזיל דמעה ותקנח את האף, 
ותיאנח: היו זמנים, היו זמנים… 

היו זמנים, 
אז באולפנא ישבנו, 
היו זמנים, 
חלמנו והקמנו, 
עכשיו דבר אין להכיר – 
האולפנא ממש כמו עיר, 
אולי בזכות אותם זמנים… 

ואז פתאום אני רק מבקש דבר אחד 

תנו לנו יד ונלך, 
בערד בלי כביש ומדרכת 
עם שיירת גמלים על החול. 
תנו לנו היום ללכת, 
לאולפנת ערד כמו אתמול. 

תנו לנו יד ונלך, 
לעיר הקטנה הנושקת למדבר. 
תנו לנו יד ונלך, 
למקומות שהיו ואינם. 

תנו לנו יד ונלך, 
לראות איך העיר מתרפקת 
על הסלעים עם הערב החם. 
תנו להציץ בשקט, 
אל ים המלח כמו פעם. 

תנו לנו יד ונלך, 
נביט בעיניים של ילד 
איך צמחה האולפנא הקטנה. 
שכולה לבן ותכלת, 
ואורות דולקים היום בחלונה. 

תנו לנו יד ונלך…

 

הרעיון עלה בחנוכה ה'תשל"ח כאשר נפגשנו בקהילה הדתית לאומית בערד מס' חברים לשיחה. "האומר דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם" ולכן ולשם העברת האשראי לאשר ראוי לו אזכיר כי הוגת הרעיון הראשוני הייתה הגב' רחל בר-און (תושבת ערד גם כיום).הסיבה להקמה הרחבת הקהילה הדתית לאומית בערד.

ידידי מוטי מרמורשטיין ואני ששימשתי באותו זמן כמנהל בי"הס הממ"ד "טללים" גלגלנו ברעיון והוא מצא חן בעינינו.בבירור ראשוני מצאנו כי מאולפנת צפירה ודרומה אין מוסד מתאים לבנות הדרום המבקשות חינוך תורני ונאלצות לנדוד עד לאולפנות "אמנה" ו- "כפר פינס". מר בייגה שוחט ראש העירייה דאז (לימים שר האוצר בממשלת רבין וברק) הוכנס בסוד העניין ותמך בו.

חילקנו את העבודה ביני לבין מוטי וסיכמנו כי אני אעסוק במשרד החינוך בגיוס כ"א וברישום תלמידות ומוטי יעסוק בהכרה של מרכז ישיבות בנ"ע.הרב אברהם סילברט זצ"ל הועמד ע"י מרכז ישיבות בני עקיבא כמלווה ליישום היוזמה.מצאנו אדם שהבטיח לנהל את המוסד והתחלנו בהליכי הקמה.בערב יום העצמאות ה'תשל"ח התקשר אלי המנהל העתידי והודיע לי כי הוא חוזר בו מהסכמתו.באולפנא היו רשומות כבר מס' בנות וסיכמנו לגבי עבודה עם מס' מורים.

נסענו מוטי ואני לבאר שבע במוצאי יום העצמאות ופגשנו את הרב סילברט.האחרון הרגיע את חששותינו והתחייב בו במקום לנהל בעצמו את האולפנא על אף עיסוקיו כראש ישיבת "אהל שלמה", עם זאת, הוא העמיד תנאי שאני שתוכניתי הייתה לחזור למושב נחלים בתשל"ט אשאר מס' שנים נוספות בערד ואקבל על עצמי את הניהול האדמיניסטרטיבי.החל מרוץ נגד הזמן לפתיחת שנה"ל ה'תשל"ט.הרב סילברט הציע שננסה להגיע ל-40 תלמידות ולשאלתי מדוע דווקא 40 ענה כי זוהי תכולתה של טיולית ואנו נהיה אולפנא מטיילת.קיבלתי ממרכז ישיבות בני-עקיבא מסגרת אשראי  והחילונו בפעולות ההקמה.

קנינו מבנה טרומי מאולפנת "אמנה" מבנה שהוצב בחצר בי"ס "טללים" ושימש כמטבח וחדר אוכל, קיבצנו ריהוט מצפירה, מישיבת "נחלים", מכפר הרוא"ה ומכל מסגרת אחרת ממנה יכולנו לקבץ. במקביל שכרנו את מלון ערד לצרכי לינה ולעניין סעודות. הגענו להסכם עם בי"ס "טללים" על שימוש בכתות על בסיס מקום פנוי וקיימנו ימי היערכות.

הרב א. סילברט היה דומיננטי לכל אורך הדרך. בליל פתיחת האולפנא נישאה אחת מבנותיו והוא הזמין את כל התלמידות 35 במס' לקחת חלק בשמחתה כדי שתכרנה מהי שמחה יהודית.לילה לאחר מכן יצאנו עם הבנות למצדה והעפלנו את ההר לקראת זריחה לטקס הקמה מרגש, טקס שחזר על עצמו שנים רבות אחרי שעזבתי את תפקידי.

בחודש אוקטובר 78 הגענו למסקנה כי יש מקום לרכוש את מלון ערד כדי להקים בו את קריית האולפנא. סיכמנו מו"מ אולם עקב פרוץ הסכמי "קמפ דייויד" באותה תקופה, הגיע בעל המלון למסקנה כי המחיר עליו סיכמנו נמוך מידי (הנגב יתפתח כתוצאה מפינוי פתיחת רפיח וחבל ימית) וחזר בו מהעסקה.בין לילה שכרנו דירות מגורים ועזבנו את המלון בתוך שבוע ימים מהפרת ההסכם.הבנות התגוררו בדירות שכורות ואנו קיימנו מגעים עם מינהל מקרקעי ישראל לגבי חכירת שטח להקמת קריה. המינהל נכון היה להעמיד לרשותנו משבצת בת 28 דונם לצורך זה בפאתי העיר ויחד תכננו את המיקום.תוך כדי מהלכים אלו קיימנו ככל שניתן לימודים סדירים כאשר הבנות שותפות ברוב המהלכים שליוו את ההקמה. המעבר מהמלון לדירות, כניסה למטבח לצורך בישול יומי כאשר המבשלת התפטרה, ציפייה למורה ליד האוטובוס שהגיע מבאר שבע והודעת טאם טאם על היעדרותו, ועוד כיו"ב. כדי להבין את מידת המעורבות של התלמידות אציין אנקדוטה אחת מיני רבות: הימים ימי ארליך העליזים ומטוטלת המחירים והאינפלציה נעה ממקום למקום. באחד הלילות של אביב 79 הוכרזה עליית מחירים דרסטית ופיחות גדול. הבנות ידעו שמצבנו הכלכלי גרוע. למחרת הגיעה אלי משלחת תלמידות שהביאה עמה רשימה של אלו מוצרים ניתן לוותר בארוחות היום ולחסוך כסף לאולפנא.תוך כדי הפעילות רשמנו מחזור ג' בן 25 תלמידות ולקראת פתיחת מחזור ד' (שנה"ל ה'תשמ"א) כבר עמדנו עם 180 מועמדות ל-30 מקומות אותם יכולנו לפתוח. בשנת ה'תש"מ חזרה מחלה ממארת לקנן בגופו של ראש האולפנא הרב אברהם סילברט זצ"ל ובתחילת שנה"ל ה'תשמ"א הוא נלב"ע.לאולפנת ערד קראנו "נאות אברהם" על שמו ואני מאמין ומקווה כי המשך הפעילות באולפנא המשיך אכן לשביעות רצונו כפי שציווה לנו בחייו.